החלטה בתיק בר"ע 3396/07

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט אברהם רובין) מיום 23.10.07 במסגרתה דחה בית משפט קמא את בקשת המבקש לעיכוב הליכי הפינוי של חנות ברחוב יפו 50 בירושלים (להלן - החנות) ולהארכת המועדים שנקבעו בפסק הדין בת.א. 6769/05.

2.         המבקש ז"ל היה דייר מוגן בחנות. המשיבים הם בעלי החנות. המבקש לא שילם דמי שכירות עבור שנת 2005 והמשיבים הגישו נגדו תביעת פינוי (ת.א. 6769/05 הנ"ל). המבקש טען כי לא שילם את דמי השכירות הואיל והוא סובל מבעיות בריאותיות קשות. ביום 21.6.06 ניתן בהסכמת הצדדים פסק דין בתובענה, לפינוי המבקש מהחנות, אך במקביל ניתן למבקש סעד מן הצדק בכפוף לכך שישלם את דמי השכירות עבור השנים 2005-2006 בסך של 36,000 ש"ח, וכן תשלום נוסף של 3,600 ש"ח, בשניים עשר תשלומים. בפסק הדין נקבע גם כי איחור של שבעה ימים בביצוע של שלושה תשלומים לא ייחשב כהפרה. לצורך תשלום הסכומים הנ"ל הפקיד המבקש בידי המשיבים שיקים דחויים. לאחר שחלק מהשיקים הנ"ל חוללו באי פירעון, פנו המשיבים להוצאה לפועל, ואילו המבקש הגיש בקשה לבית משפט קמא לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ולהארכת המועדים שנקבעו בת.א. 6769/05 הנ"ל. המבקש טען כי מאז מתן פסק הדין בת.א. 6769/07 החריף מצבו הבריאותי וכי בשלב מסוים הוא אף הוכרז כחסוי ואושפז. מסיבה זו הוא לא שהה בביתו, ולכן, כמו גם נוכח העובדה כי המשיבים לא עדכנו אותו או את בא-כוחו בכך, הוא לא ידע כי השיקים האמורים חוללו, שאחרת היה מסדיר את העניין. לדברי אחיו של המבקש, לאחר שנודע לו כי השיקים חזרו הוא פנה למשיבים על מנת לשלם את החוב במזומן, ואולם הם סירבו לכך, והמשיכו בהליכי ההוצאה לפועל.

3.         בית משפט קמא החליט לדחות את הבקשה הן לעניין עיכוב הליכי ההוצאה לפעול והן לעניין הבקשה להארכת המועדים שנקבעו בפסק הדין בת.א.  6769/05 הנ"ל. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי לאחר שהוגשה הבקשה נעשה מאמץ מצדו להביא את הצדדים לכדי הסכמה, והמשיבים אף הציעו למבקש לפנות את החנות תמורת סכום של 550,000 ש"ח, אך המבקש סירב להצעה זו. בית משפט קמא הוסיף כי בית המשפט אמנם מוסמך להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין שניתן בהסכמה, אך סמכות זו שמורה למקרים חריגים בלבד, ואילו במקרה הנוכחי מצבו הבריאותי של המבקש אינו מהווה נימוק להארכת המועדים שנקבעו בפסק הדין בת.א. 6769/05. בית משפט קמא נימק קביעה זאת בכך שמצבו הבריאותי של המבקש היה בכי רע עוד לפני מתן פסק הדין הנ"ל, ואף היווה נימוק לאי תשלום השכירות עובר למתן פסק הדין. כן ציין בית משפט קמא כי אחיו של המבקש עזר בייצוגו של המבקש בת.א 6769/05 ונכח בדיון שבו ניתן פסק הדין שנתקבל בהסכמה. בית משפט קמא הוסיף כי דיון זה התקיים לאחר שמשא ומתן בין הצדדים לעניין פינוי החנות כנגד תשלום תמורה למבקש לא עלה יפה וכי במהלך הדיון התעורר אצלו החשש כי המבקש לא יעמוד בפסק הדין ויפונה מהחנות ללא כל תמורה. לפיכך, באותו דיון הוא ראה לנכון להבהיר למבקש, כי אם לא ישלם את הסכומים שנקבעו בפסק הדין, הוא יפונה מהחנות ללא תמורה. המבקש מצדו, למרות הבהרה זו, הסכים לפסק הדין. לדברי בית משפט קמא, בנסיבות אלו היה על המבקש לדעת כי מצבו הבריאותי עלול להקשות עליו לשלם את דמי השכירות ולדאוג לכך מראש, ולכן לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות את הארכת המועדים שנקבעו בפסק הדין.

4.         המבקש לא השלים עם החלטה זו והגיש, באמצעות אחיו, שמונה בינתיים כאפוטרופסו, את הבקשה שלפניי. בבקשתו חזר המבקש על הטענות שטען בבית משפט קמא, לפיהן בית המשפט מוסמך, בנסיבות מיוחדות בהן פסק הדין לא קוים בגין נסיבות שאינן בשליטת המפר, להאריך את המועדים שנקבעו בפסק דין שניתן בהסכמה. המבקש התייחס גם לדברי בית משפט קמא בנוגע לדחייתו את הסדר הפשרה שהוצע לו. לטענתו, הוא החליט לדחות את ההצעה שכן הסכום שהוצע לו הוא פחות משווי זכויותיו בחנות.

5.         בטרם נתקבלה תגובת המשיבים לבקשה הודיע בא כוחו של המבקש כי המבקש נפטר. המשיבים הגיבו לבקשה וטענו כי פטירתו של המבקש מייתרת את הבקשה, וכי גם לגופו של עניין אין מקום להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. בא כוחו של המבקש טען מצדו כי פטירת המבקש אינה מייתרת את הבקשה. בא כוח המבקש ציין כי על פי צוואתו של המבקש, יורשו הוא אחד מאחיו המתגורר בניו-יורק, וביקש כי יותר לו לתקן את הבקשה בהפנותו לסעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב, תשל"ה-1972 (להלן - חוק הגנת הדייר). בא כוח המבקש הוסיף כי גם לשניים מאחיו האחרים של המבקש זכות לדיירות מוגנת בנכס מכוח חוזה השכירות. המשיבים הגיבו לבקשת התיקון וטענו כי אין בסיס לטענות אלו, וכי לא ניתן להעלותן בשלב זה.

6.         לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת נוכח פטירת המבקש.

7.         אין חולק כי עם פטירת המבקש פקעה זכותו לדיירות מוגנת בחנות. משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם זכות זו פקעה עוד קודם לכן, בגין אי-תשלום דמי השכירות. בטענות בא כוח המבקש בנוגע לזכויותיהם של יורשי המבקש ושל אחיו בחנות אין כדי לשנות מסקנה זו. אשר לאחיו של המבקש, ככל שהם מבקשים לטעון לקיומן של זכויות בחנות מכוח חוזה השכירות, שאינן תלויות בזכויות המבקש בחנות, הרי שהמקום לעשות כן הוא במסגרת הגשת הליך מתאים, ולא במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה בנוגע לפינוי המבקש מהחנות. אשר ליורשיו של המבקש, בא כוח המבקש ציין כי המבקש הנו רווק ללא ילדים וכי יורשו של המבקש הוא אחד מאחיו, המתגורר בניו-יורק. על פי הוראות סעיף 23(ב) לחוק הגנת הדייר: "באין בן זוג... יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו". לכאורה, יורשו של המבקש, נוכח העובדה כי הוא מתגורר בניו-יורק, אינו עומד בתנאי המנוי בסעיף, ולכן הוא אינו בגדר דייר מוגן בחנות, וזאת אף בהנחה כי זכותו של המבקש לדיירות מוגנת בחנות לא פקעה עוד לפני מועד פטירתו. בנסיבות אלו, כפי שצוין לעיל, אין צורך לדון בשאלה האם זכותו של המבקש לדיירות מוגנת בחנות פקעה עובר למועד פטירתו וההכרעה בבקשה מתייתרת. 

8.         נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.

9.         בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

10.       המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי כוח הצדדים בפקסימיליה.   

ניתנה היום, י"ד באדר א' תשס"ח (20 בפברואר 2008), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: